194 ענבל רשף עימו, התפלאתי לגלות שלא נמצא הבדל מגדרי ביחס להטעיה : נשים כגברים הוטעו באופן זהה ובשיעור זהה של מאה אחוז ( גם אני ) . משום מה, כשנשים קיבלו הזדמנות להיות האני של הדמות הדוברת, הן לא השתמשו בהזדמנות להיות נשים . על אף שהסיפור נכתב על ידי אישה, שחלק מהקוראות זיהו כסופרת פמיניסטית, כמובן מאליו הן הניחו גבר בתור "אני" . נראה כי מה שנמצא שם עבורן להזדהות עימו הוא לא אני סובייקטיבי ופרטי, אלא אני אינטר- סובייקטיבי הנמצא בדיאלוג עם מובן מאליו תרבותי . אצל כולן פעל יסוד שקט ונורמטיבי של פאלוצנטריות, כלומר התעוררה הנחה מובנת מאליה שהגברי מכסה את כל טווח האופק של האנושי . ככל הנראה אין זה משנה עד כמה את ( אני ) פמיניסטית ומודעת להשתקת הקול הנשי, כאשר הסימן "אני" מופיע נטול מגדר, באופן אוטומטי הוא מיוחס לאני גברי . ייתכן שהשיפוט האחרון מחמיר יתר על המידה, כי וויליס הפעילה מנגנונים נוספים שמעודדים לקרוא את "אני" כגבר . היא ניצלה את המסגרת של מערבון שגיבוריו הטיפוסיים הם גברים, ושהיחסים בין המינים מוצגים בו בדרך כלל באופן מסורתי וסטריאוטיפי : גברים משוטטים בעולם ופועלים, ואילו הנשים ה...
אל הספר