314 | עוזי שביט פתח לכל מיני כיוונים חדשים, מהפכניים, בשירה העברית . אבל למרות זאת, בתוך הכיוונים האלה המשיכו להתקיים יסודות רומנטיים חזקים מאוד . אפשר למצוא אותם אצל אצ"ג ( הן בשירתו המוקדמת והן במאוחרת ) ; אצל שלונסקי, שמתגעגע אל האחדות הנאיבית האבודה בשירי "בראשית אחרת" שלו : כִּי אָז עֵת הַבֹּקֶר שָׂעִיר וְאַדְמוֹן דָּרַס רִאשׁוֹנָה אֶת נִצְּחוֹ שֶׁל הַלַּיִל יָדַע גַּם אָבִי, גַם אָבִי הַקַּדְמוֹן לִגְעוֹת אֶת מִלָּיו כְּמוֹ אַיִל אֶל אַיִל . ואצל אלתרמן, בגישה שלו אל הציביליזציה ואל הטבע . כך שגם אם אי אפשר להגדיר את שלונסקי ואלתרמן כזרם רומנטי בספרות העברית, אין ספק שיש הרבה תכונות רומנטיות לשירה הסימבוליסטית- האימאג'יסטית שלהם . ניקח, למשל, את השיר "סתיו עתיק", מתוך 'כוכבים בחוץ' של אלתרמן ; הסתיו מגיע אל העיר . הטבע פולש אל הציביליזציה . זהו מפגש לא רק של שני יסודות, אלא גם של שני זמנים, כי הסתיו מעורר את הזיכרונות הקדומים של האנושות, ופתאום, בתוך הסתיו, מגלה העיר את הנוף הקדמון, הפראי, את הצייד הפראי, את האמת הרומנטית : "כִּי גַּם לָנוּ, גַּם לָנוּ אֵי-שָׁם עוֹד בּוֹעֵר / יָר...
אל הספר