170 נטע שטהל הַלֹא טִבְּעִי הָיָה בִּיְצִיאַת הָרֹאש . לָמָּה בִּתֵק אֶת הַקְּרוּם שֶעָטַף אוֹתוֹ וְהִגִּיר אֶת הַמָיִם ? חַלוֹנוֹת שֶהָיוּ סְּגוּריִם נִקְּרְעוּ . מִכְּסִים שֶל כְּלֵי בִּישוּל נִשְּמְּטוּ אֶל הָרִצְּפָהּ הַשֶבֶר הַזֶּה [ מִיכָאֵל . מִיכָאֵל ] הוֹלִיד אֶת אִי – הַהִגָּיוֹן . ( 19 ) הלידה מתוארת על ידי דולורס כשבר, כמעין נטישה אלימה . יחסי ההכלה של אם – עובר מתבטלים וכך ההרמוניה מומרת בתחושת החסר שיהפוך במהרה לקרע שילווה מכאן ואילך את דולורס לכל אורך הרומן . כעת מיכאל הוא יצור מובחן ונפרד מאמו . בעוד הקטע המוקדם מתאר יחסים של שלם כפול, של אחד המכיל ריבוי, הרי שלידתו של מיכאל מוליכה אל הפיצול והקרע אשר מעתה ואילך דולורס נמצאת בתהליך מתמיד של ניסיון לאחותו, תוך הליכה מטאפורית וקונקרטית לעבר בנה, עד להתאחדות עמו הבאה לידי ביטוי במוות המשותף כפי שנרמז לקראת סופו של הרומן . הופמן מציג אם כן מהלך של סטיה מכוונת מן המודל הפסיכואנליטי מבית מדרשו של אוטו רנק ( Rank ) , המתמקד 137 בנקודת מבטו של הילד החווה את הלידה כטראומה של קריעה . באמצעות מילותיה של דולורס, מוצגת דווקא נקודת ה...
אל הספר