188 בן עמי פיינגולד העשור שבין סוף שנות השישים לסוף שנות השבעים של המאה הקודמת מהווה פרק חשוב ומעניין מבחינת הפעילות הענפה והמגוונת של התאטרון הישראלי , בעיקר בתחום היצירה המקורית . מחזאים חדשים , שחלקם הציגו כבר קודם לכן , דוגמת נסים אלוני , יוסף בר יוסף , חנוך לוין , יוסף מונדי , הלל מיטלפונקט , יהושע סובול , יעקב שבתאי ואחרים , מעשירים ומגוונים את הרפרטואר המקורי מבחינת הסגנון , הנושאים וההתייחסות הרלוונטית למציאות האקטואלית . התאטרון הישראלי באותן שנים היה אמנם חלקו " מגויס ", ועם זאת גילה רגישות ומחויבות גם לגבי מחזות ומחזאים שלא יִצגו בהכרח זרם או קו מסוימים , דוגמת ישראל אלירז , בנימין גלאי ואחרים . מאותה בחינה , אבל מהיבט שונה , מגלה התאטרון הישראלי באותו עשור עניין לא מבוטל במחזות נשכחים ונדירים , כגון מחזה וסיפור מומחז מאת י " ח ברנר , הפקה מוצלחת של המחזה העברי הראשון צחות בדיחותא דקידושין , עיבוד לתאטרון של מבחר מקאמות מהספרות העברית בספרד ובאיטליה ) מחברות החשק ( , קומדיה משכילית ) קלות דעת וצביעות ( וכן תרגומים מיידיש , כגון שלושה הוצמך מאת איציק מאנגר עלי כנור והאוצר מאת...
אל הספר