231 ממצה ומרשימה ומרגשת . עיקרה אינו המחאה הישירה דווקא . יש בה שירה של גיבוש זהות, של ביסוס גאווה, של ציור עוולה, של חידוש המסורת ושל מבט קדימה . אחרי הכול, זוהי שירה אמריקאית . יש בה תקווה . לוסיל קליפטון, למשל, כותבת על עלבון נושן בשיר חזק, ובו אמהּשל הדוברת מבקשת לייפות את ילדוּתה של בתה, לגונן עליה מפני השפלה . קליפטון עצמה מסרבת להדחיק ומבקשת למסור את חשיבות התודעה ההיסטורית לבתה-שלה, אך מביעה אהדה גם לניסיונה של אמהּ . "בַּקְּשִׁי מִמֶּנִּי לְסַפֵּר אֵיךְזֶה מַרְגִּישׁ / לְהִזָּכֵר בְּפָנֶיהָשֶׁל אִמֵּךְ / הוֹפְכוֹת לְמַיִם תַּחַת לֹבֶן הַמִּלִּים / שֶׁל הָאִישׁ בַּחֲנוּת הַנַּעֲלַיִם . בַּקְּשִׁי מִמֶּנִּי, / לַמְרוֹת שֶׁהִיא מְסַפֶּרֶת טוֹב מִמֶּנִּי ( . . . ) [ זֶה ] מֵעוֹלָם לֹא קָרָה / הִיא אוֹמֶרֶת, / לֹא מוֹכֵר מְאַיֵּם מִתְנַשֵּׂא, / לֹא זַעַם, לֹא בּוּשָׁה, דָּבָר מֵאֵלּוּ / מֵעוֹלָם לֹא קָרָה . / אֲנִי רַק זוֹכֶרֶת קוֹנָה לָךְ / אֶת נַעֲלֵי הַיְּלָדִים הָרִאשׁוֹנוֹת שֶׁלָּךְ" . בשיר אחר קליפטון מנסה לזקוף את גאוות הגוף הנשי השחור . "הַיְּרֵכַיִם הָאֵלֶּה הֵן יְרֵכַיִם ...
אל הספר