119 לתוכו כאל תהום . "בַּלַּיְלָה נוֹלְדוּלִי שְׁנֵי יְלָדִים זָרִים", הוא פותח את ספרו, "הַיַּלְדָּה לְיַד בִּתִּי, הַיֶּלֶד לְיַד בְּנִי, עוֹמְדִים בְּשֶׁקֶט וּבוֹכִים" . לא רק הרצון לשמור על ילדיו בטוחים ונטולי צער מעורר את תחושת הפלצוּת, אלא גם עצם ההכרה בקיומם הנפרד, בעצמיוּתם, שמשמעה פרידה הכרחית מהם, וכיליון . "אֲנִי אַחְרַאי לָהֶם, אֲנִי זוֹכֵר אֶת קִיּוּמָם / שֶׁלֹּא יִמָּשֵׁךְלְאֹרֶךְזְמַן . הֵם פֹּה, אֲנִי כָּאן" . אבל כמה יפה מתאר וסרמן את יחסיו המלאים עִמם, או את היחסים המופלאים והפגומים בהכרח בין הורים לילדים בכלל . "יֵשׁ בֵּינִי לְבֵינָם הֲבָנָה סְמוּיָה לֹא מְנֻסַּחַת שֶׁנִּתָּן לִקְרֹא לָהּאַהֲבָה, / יֵשׁבֵּינִי לְבֵינָם גַּם שִׂנְאָה גְּלוּיָה שֶׁנִּתָּן לִקְרֹא לָהּדֶּרֶךְהָעוֹלָם, / יֵשׁבֵּינִי לְבֵינָם סַבְלָנוּת מְתוּקָה שֶׁנִּתָּן לִקְרֹא לָהּזַעַם נִכְלָם" . בשורות כאלה אולי מתגלה מעלתו העיקרית של וסרמן כמשורר : היכולת לצייר תמונה ביתית קטנה, שיש בה מידה שווה של אינטימיות ושל ניכור, של בהירות ושל סתימות מבהילה — משהו מן ה"מאוים" הפרוידיאני — להתקדם ממנה אל אמירו...
אל הספר