112 הקריטית . אותה תנועה חסרת שקט, אותה השתוקקות אל קיום יציב ואל תחושת אחדוּת עם משהו בעולם, עם דבר כלשהו ועם הכול, אולי גם אל אחדוּת של הכותב עם עצמו, ממחישה באופן חד את תנועת הנפש של אלנקוה אל מחוץ לבדידותו, את המרחק שעליו הוא מבקש לגשר בכל רגע ורגע . 'פינה' הוא ספר חזק של בדידות ושל מאמץ אינסופי כמעט למצוא מקום בעולם . המקום הזה מאיים כל הזמן להתפוגג, שכן בסופו של דבר, "אַקְוַרְיוּם הַמִּלִּים / מִתְנַפֵּץ / לִרְסִיסִים" . אבל המלים הן אולי הדרך של אלנקוה היחידה לתפוש את "יָדִי הָרוֹעֶדֶת מִבְּלִי שֶׁתִּרְעַד" . הן מקור לנחמה ולצעקה ולהרהור מטאפיסי מנוסח בחופזה, אבל גם לשעשוע . אלנקוה "מַנִּיחַרֶגֶל עַל / קָצֶה שֶׁל מִלָּה / וּמַחְלִיק", רואה כי "הָאִישׁהַזֶּה שֶׁצָּמַח בְּאֶמְצַע זְקָנִי — / מְגֻלָּח תָּמִיד" וחושב ש"מְשׁוֹרֵר — / תַּפְקִידוֹלִהְיוֹת אָרוּז / בְּשַׂקִּיק תֵּה" . אם כך, לא כל- כולו של 'פינה' כאב, אבל כולו, כך נדמה, תנועה . כשהיא נעצרת, וזה קורה לעתים רחוקות, אלנקוה מצליח לצייר תמונה ממזרית ונהדרת של אחדוּת . כך בשיר האומר, "דְּיוֹקָן עַצְמִי — מַשְׁתִּין אֶל / תּוֹ...
אל הספר