83 לרגישות יוצאת דופן, נוריאל זועק בשמו של הרוב הדומם, של האילמים . נוריאל כותב במנעד שירִי רחב מאוד . בדרך כלל שפתו ישירה מאוד ולעתים שיריו ראויים לתואר פואמות קטנות בפרוזה . כזה הוא השיר "מְנַסֶּה לִכְתֹּב", המוקדש לסבתו . זו יצירה קטנה ונוגעת ללב, דווקא משום שבפשטותה ובחומריות שלה ( "וְהַדָּבָר הֲכִי חָשׁוּב בָּעוֹלָם זֶה שֶׁכָּל הַבָּנוֹת וְהַנְּכָדִים וְהַנִּינִים שֶׁלָּהּאוֹכְלִים טוֹב וְאַף פַּעַם הֵם / לֹא רְעֵבִים" ) , היא מצליחה לקרב את הקוראים אל קיומה של אותה רוח, שהיא אולי לא יותר ולא פחות מאותו דבר יקר, ראוי לדאגה, שכל אחד ואחד נושא עמו . "וּמִמֶּנִּי הִיא מְבַקֶּשֶׁת שֶׁלֹּא אֶעֱבֹד יוֹתֵר מִדַּי קָשֶׁה, וַהֲכִי / חָשׁוּב, שֶׁאֶשְׁמֹר עַל הָרוּחַוְעַל הַנְּשָׁמָה שֶׁבִּי, שֶׁאָשִׂים אֵלֶיהָ / לֵב, שֶׁלֹּא אֶשְׁכַּח אוֹתָהּ, אֶת הַקְּטַנָּה הַזֹּאת", כותב נוריאל, ואפשר כמעט לחוש בה, בקטנה הזאת, ולהצפין אותה בכף היד . ניכר כי נוריאל נאחז באמנות כבאפשרות לגאולה . הוא מאמין בשירה בעוז וכופר בה פתאום, היא מצילה את חייו וגוזרת עליו בדידות . וככל הבטחה מטאפיסית, סופה לאכזב . הט...
אל הספר