57 הָעֲזוּבָה מֵאָז עֶשְׂרִים שָׁנָה, / מְטַפַּחַת פִּרְחֵי נַרְקִיסִים וְאֵזוֹב, / יְשִׁישִׁים מִתְחַמְּמִים בַּשֶּׁמֶשׁ", למשל, או "קְלִפַּת הַלִּבְנֶה אֲפֹרָה, / נְפוּחָה כְּנוֹצוֹת צִפֳּרִים בַּקָּרָה" . רק לעתים, בין הצינה הבריטית לצניעוּת המבע הזֶנית, מתגנבת לה איזו מוסיקליות גנדרנית בעברית גאה : "הַמַּיִם מִתְרַפְּקִים עַל גְּדוֹת הַקֶּם, / מִתְרַפְּקִים, לוֹקְקִים, / הַמַּיִם גּוֹלְשִׁים לְאִטָּם, / לוֹאֲטִים : / רָאִיתָלֹא-רָאִיתָ, / הָיִיתָלֹא-הָיִיתָ" . הטבע אין משמעו פסטורליה לשמה, כמובן . בלבן הוא מתבונן זהיר ומפוכח בו ובאדם ובעצמו . במבט מקרוב, לברבור האציל יש "גּוּף מְסֻרְבָּל עַל רֶגֶל כְּתֻמָּה, / אִכָּרִית" וזרימת הנחל מזכירה כי "הַזְּמַן נוֹשֵׁב / כָּלֶה" . חשוב מכך, "הַיֹּפִי תַּקִּיף יוֹתֵר בְּאֵין אִישׁ", בלבן כותב, אבל ככל שיבקש להתענג על תוגת הניכר והבדידות, הוא אינו מסיר את מבטו מן החולפים על פניו . "גֶּבֶר וְאִשָּׁה בְּנַעֲלֵי עוֹר גְּבוֹהוֹת, מְאֻבָּקוֹת, / שׁוֹמְעִים שִׁיר פּוֹלָנִי מֵרַדְיוֹיָשָׁן . / שִׂפְתֵיהֶם נָעוֹת עִם הַמִּלִּים / וְעֵינֵיהֶם מִתְחַמּ...
אל הספר