54 כבר מקיימת איזו הבטחה . השליטה בעברית ולישתה לכדי מוסיקה צרופה אינה מובנת מאליה בשירה העברית העכשווית, וברקוביץ' מצטיין בכך, גם בלי לשמור על נאמנות למשקל ולחרוז ולתבניות מסורתיות . ובכלל, הוא מקפיד על איזון רציני ומשועשע כאחד בין היאחזות נוסטלגית כמעט במסורת ובין תחושת ההווה . הוא מכריז על עצמו, "זֶה אֲנִי הָאַבִּיר ! ", אבל מודה ש"סוּסִים אֲנִי רוֹאֶה רַק בַּטֶּלֶוִיזְיָה" . תנועה דומה מנפצת אותו תדיר מנשגבות השירה, האהבה או המיתולוגיה שהוא מטפח אל מציאות הבשר, התקשורת, הקנאה וחולשות האנוש . לא תמיד קל להבחין בנפילה זו בשירתו, אבל היא משמעותית מאוד . לעתים היא גם איננה מוסווית : "לוּלְיָן מְבַקֵּשׁלַעֲשׂוֹת מֶחֱוָה לַאֲהוּבָתוֹ . / הוּא / מְטַפֵּס / עַל / חֶבֶל / דַּק / וְאָז / מֵבִין / שֶׁאֵין / עוֹלָם / לְמַטָּה / אֶלָּא / זֶה שֶׁבֵּין רַגְלֶיהָ, / וּכְבָר בִּזְמַן הַנְּפִילָה הוּא מִסְתַּבֵּךְ בֵּין חֲבָלֶיהָ" . ברקוביץ' עסוק בשירה כאילו היא נשמתו של העולם . לעתים נדמה כי אמונתו היוקדת בשירה מוגזמת . אהבתו המינית מתערבבת באהבה לשירה, משוררים "כּוֹרְעִים בֶּרֶךְלְהָרִים כּוֹכָב" ...
אל הספר