22 תפישה זאת עשויה לזכות בתימוכין בשורות רבות משל פסואה, כמו "שֶׁהַחַיִּים / רַבֵּי פָּנִים וְכָל הַיָּמִים שׁוֹנִים מֵהָאֲחֵרִים, / וְרַק כְּשֶׁנִּהְיֶה רַבֵּי פָּנִים כְּמוֹהֶם / נִהְיֶה עִם הָאֱמֶת וּלְבַד" . אין ספק כי בטענה זו יש לא מעט . קל להבחין, למשל, בחוט המקשר בין שלושת ההטרונימים העיקריים בכתיבתו : אלברטו קאירו, איש האדמה הפגאני, הטבעי, "התמים" ; היפוכו, אַלְוָרוּדה קמפוש, המהנדס המגלומני והממורמר, ששירתו החדשנית היא שירת ה"אני" והקִדמה ; וריקרדו רֶיְשׁ, הקלאסיקון שבחבורה, הנשען על המיתולוגיה של יוון ורומי ומאמץ נקודת מבט סטואית לנוכח הזמן החולף והמוות המתקרב . אימוצה של השקפה זו עשוי להפוך את הקריאה בשירתם של כל אחד מן ההטרונימים למסע חיפושים אחר דמותו החבויה של פסואה עצמו . קשה להימנע מכך, במיוחד בתרבות המקדשת את הסובייקט, במקרה הטוב, ומכורה לשיטת הכוכבים, במקרה הרע . קשה להימנע מכך, גם כי שירתו של פסואה היא לעתים קרובות מכמירת לב ומעוררת הזדהות מן הסוג האישי ביותר, אף על פי שהוא-עצמו התלונן ב'ספר האי-נחת' ( בבל, 2007 ) על הנטייה לראות באמנות כלי לביטוי רגשות, ולא מלאכה מ...
אל הספר