116 פרק רביעי הִנו רגע קצרצר . לא יכול אדם לאבד את העבר ולא את העתיד, הרי כיצד יינטל ממנו מה שאינו ברשותו ? ( אורליוס, ,2012 עמ' 37 ) . חִשבו על כך, בתסכולים לגבי מה שהיה לנו בעבר ואיבדנו אותו : האם איבדנו את מה שהיה ? את היותו בעברנו ? הרי לא איבדנו את זאת שהוא כבר היה . וכשהיה, ולפני שהוא עבר מחיינו, הרי אז הוא כן היה שלנו — בזמן שהוקצב לו בחיינו ( כפי שמנסח זאת אורליוס ) . אי- אפשר לקחת מאיתנו את העובדה שהוא היה בידינו . והזיכרונות לגביו אינם אלא תעתועי דמיון . הוא שייך לעולם שאינו קיים . והעתיד שאנחנו מתאווים אליו ? כאשר אנחנו מפללים להשיג דבר מה בעתיד, אנחנו מתאווים לדבר שעדיין אינו שלנו ואיננו ברשותנו . התאוות זאת, כמוה כתחושת עוול על דבר שמבחינתנו אמור להיות בידינו, כמו חשש לאבד דבר מה שכבר יש לנו . אבל האם איבדנו עתיד ? הרי הוא לא היה שלנו מעולם, לא היה כבר בידינו . עתיד מובטח ככל שיהיה, לעולם עדיין אין הוא ממומש עד שיגיע זמנו, ולכן הוא אינו שלנו ואינו ברשותנו . איננו יכולים לאבד עבר או עתיד, מאחר שאלה אינם ברשותנו . רק ההווה ברשותנו . זאת העמדה הסטואית, ואימוץ שלה, אפילו לפרקי...
אל הספר