169 א ג ד ה ל מ ע ש ה רבא מעיד, שהתלמידים נהגו כפי שהסביר רב אדא בר אהבה, הווי אומר, יצאו ללימודים כדבר שבשגרה, למשך שנים, בלא לחוש בצורך לקבל רשות מיוחדת מן הנשים . דבריו של רבא אינם מכילים כל שיפוט לגבי אופן ההתנהגות, אלא רק סיפור הדברים . המפרשים ישפטו את הנוהג הזה על-פי הסיפורים הבאים בגמרא, המדברים על אודות חכמים שכאלה . כי הא דרב רחומי הוה שכיח קמיה דרבא במחוזא, הוה רגיל דהוה אתי לביתיה כל מעלי יומא דכיפורי . יומא חד משכתיה שמעתא, הוה מסכיא דביתהו השתא אתי השתא אתי, לא אתא, חלש דעתה אחית דמעתא מעינה, הוה יתיב באיגרא, אפחית איגרא מתותיה ונח נפשיה . [ כזו של רב רחומי : שהיה שכיח לפני רבא במחוזא . היה רגיל שהיה בא לביתו כל ערב יום כפורים . יום אחד משכתו שמועתו, הייתה אשתו צופה : כעת יבוא, כעת יבוא, לא בא . חלשה דעתה, הורידה דמעתה מעינה . היה יושב על הגג, קרס הגג מתחתיו ונחה נפשו ] . סיפור המתחיל ב"כי הא", מובא בדרך כלל כדוגמה שהגמרא מבקשת לסמוך עליה . אם כן, מעשהו של רב רחומי אמור לתמוך בדברי רבא על כך שנהגו לנסוע, אבל אי אפשר לומר שיש בסיפור זה ראיה שרצוי לנסוע ללמוד במרחקים, שהרי ...
אל הספר