32 שבת דאורייתא, שיש בו חיוב מיתת בית דין, ולכן פסק שאין להחיל עליהם את הכלל שמחלל שבת בפרהסיה אינו נאמן באיסורים, וממילא אין פסול בבשר שהם מוכרים . נראה כי במקרה זה פסק הרב מתוך אילוץ ו"מתח" את הדין עד קצה גבול היכולת של הפוסק . בהמשך הדיון הוא בחן מחדש את המושג "נאמנות" ופירט חמש סיבות מדוע יש להאמין לאותם קצבים אף שהם מחללים שבת . בעבר הייתה תופעת חילול השבת יוצאת דופן והצביעה על בעיה באמינותו של יהודי כלפי קהילתו . במציאות החדשה – שבה רוב הציבור ונכבדיו אינם מקפידים בשמירת שבת כהלכתה על אף שייכותם והזדהותם עם הקהילה – אין השבת משמשת כבר נייר הלקמוס לבחינת הנאמנות . בראיית העל של התשובה הציב הרב ערכים מטא-הלכתיים של אחדות הקהילה והמשכיות הקיום היהודי, גם אם הוא חלקי או קטוע . מדבריו ניתן להבין כי זוהי פסיקה בדיעבד וכי אילו היה ב"אתרא דקפדי אשמירת שבת" ( מקום שמקפידים על שמירת שבת, דוגמת מקנס עירו ) היה פוסק אחרת . האופן שבו הוא חותם את תאריך התשובה מבטא את תחושותיו הקשות . במקום לכתוב שנת תרפ"ח , או כפי שביטא בהקשר אחר באותה שנה "שנת תפר"ח ותגל כשושנה", הוא חותם : "שנת חרפ"ת עמו יסי...
אל הספר