4 'יציר–כלאיים' - הקיום על קו התפר ברומן 'ערבסקות' לאנטון שמאס

197 הזר המקומי שהוא רוצה , ולנו יש הזכות והחירות בתוכנו לעורר רגישויות אלה , בפרט שהלשון , כפי שלמדנו ולמדו זולתנו , היא המשענת הבסיסית 202 בעיצוב הזהות הלאומית " . הפולמוס הישראלי התחדד עוד יותר מתוקף העובדה כי שמאס עצמו , לצד הדימוי התקשורתי שתפח סביבו — ולובה מכוח אישיותו השנויה במחלוקת ולשונו המושחזת — היה שותף פעיל בפולמוס . השיח עסק בריבוי פניה של הזהות הישראלית , בהשלכות התרבותיות והפוליטיות של השפה , באפשרויות הרחבתה , בפער שבין פניה הגלויים של הישראליות לפניה הנסתרים . כך ניסח זאת שמאס עצמו בראיון רדיו : לכתוב פרוזה עברית צריך הרבה חוצפה . ] . . . [ באתי לשפה עם מטען מסוים , לא שכחתי את שפתי שלי . אך כשכתבתי את הספר כן שכחתי את שפתי , אחרת הייתי כותב אותו בשפתי . השכחה הזאת היא מין ג ' סטה לשפה , כבוד שאני רוחש לשפה העברית , ניסיתי להתייחס לשפה בזהירות רבה , בכבוד , כמו פיל ערבי בחנות חרסינה ) לא לשבור כלום ( , להשתדל לנסות ולשמר בתוך השפה החדשה את כל מטעני הצד שהבאתי מהתרבות האחרת , מהצד השני , מעולם שאפילו לא קיים אצל חלק של הערבים . זו מין גאולה כפולה ומכופלת של נתח מציאות ...  אל הספר