פ ר ק ג 262 מסכת קידושין משנה א דפוס נפוליכתב יד קופמן האומר לחברו צא וקדש לי אשה פלונית, והלך וקדשה לעצמו – מקודשת . וכן האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום, ובא אחר וקדשה בתוך שלשים – מקודשת לשני . בת ישראל לכהן, תאכל בתרומה . מעכשיו ולאחר שלשים יום, ובא אחר וקדשה בתוך שלשים יום – מקודשת ואינה מקודשת . בת ישראל לכהן, או בת כהן לישראל – לא תאכל בתרומה . האומר לחבירו – במשנה הראשונה בפרק הקודם "לשלוחו", ואולי רוצה המשנה להדגיש שכאן החבר איננו שליח של ממש, שהרי מעל בשליחותו . הסוגיה הסתמאית בבבלי הופכת טיעון ספרותי זה לדיון הלכתי ול"צריכותא" בין שתי המשניות ( נח ע"ב - נט ע"א ) . צא וקדש לי אשה פלונית והלך וקידשה לעצמו – המשנה הראשונה בפרק הקודם התירה לאדם לקדש את אשתו על ידי שליח . עתה מדובר במקרה שהשליח מעל בשליחותו וקידש את האישה לעצמו . האישה הסכימה, מן הסתם, להתקדש לשליח . האישה איננה נזכרת כגורם, היא הגיבור המשני והשותק, מופעלת ללא רצון עצמי . בפועל ודאי שיש לה מה לומר, אך מבחינת עורכי המשנה השאלה אפילו אינה ראויה להזכרה . בעל תיו"ט, למשל, מדגיש שמקודשת ואינה יכולה לטעון שאל...
אל הספר