מבוא

16 מאיר חטינה ארנולד טוינבי ( Toynbee ) מביא למשל את הגישה ההדוניסטית, המסתכמת במשפט, "אכול ושתה כי מחר נמות" . לדידו של טוינבי, האגו וההתרכזות בעצמי ( self - centeredness ) הפכו לעיקר המוקד של הפעילות האנושית, וגם למקור הרוע העיקרי שלה . בניגוד לכך, הוא כותב, אלטרואיזם ופעולה למען הכלל הפכו לנחלתו של 2 החרה – החזיק אחריו יובל נח מיעוט בעל משמעת עצמית חזקה . הררי, שבספרו ההיסטוריה של המחר ( 2015 ) ציין כי אחד משלושת הפרויקטים המרכזיים שעומדים על סדר יומה של האנושות בפתחה של המאה ה – 21 הוא למצוא את המפתח לאושרו של הפרט, התכלית היחידה של החיים, ולא את אושרם של המדינה או הקולקטיב . שני הפרויקטים האחרים הם להשיג חיי נצח ולשדרג את בני האדם 3 לכדי אלים עלי אדמות . גישה אחרת, שאותה מייצג בין השאר פרויד, יוצאת נגד תפיסת האלמוות, שלפיה עם מותו עובר האדם לישות קיום אחרת . המוות, אליבא דפרויד, הוא סופי ולאחריו אין כלום . לדידו, הדת היא מקסם שווא מתעתע, וברעיון האלמוות הגלום בה מבטאת האנושות את 4 שיא טפלותה בניסיונה להכחיש את עובדת הכיליון שבמוות . אולם אירוני הדבר שבמקום להתפוגג, התופעה של מרטיר...  אל הספר