88 פינחס לוזון לא כדיבור אלא כשמיעה , במובן של משמוע . התפילה היא אפוא דבקות באל במובן של מהלך התבוננות שכלי עקבי – רציף , המאפשר המשגה ערכית משמעותית ) משמוע ( של המפגש עם השגב , שאינו ניתן להשגה : " ובחינת נשמע } נשמע = תפילה { שיש שם היא תורת 77 ה ' באמת " . בתורה זו מבאר רבי נחמן את האופן שבו מתרחבת יריעת הידע החינוכי נורמטיבי בעת המפגש עם האין האלהי , אך לא במשמעות של היטמעות באינסוף , אלא במשמעות של התחקות עקבית אחר המשמעות הנגזרת עם הופעתו . מהלך זה הנו האידיאל של התפילה . בניגוד לדעתו של מרק , הדעת האנושית אינה נגלית כאיוולת במהלך זה , אלא כתשליל של הופעת האל , כפי שהיא מתפרשת בדעת האנושית , ומנכיחה בכך את האין האלהי . במובן הזה , ה " היכללות " של האדם באינסוף האלהי בעת התפילה , אין משמעותה היטמעות אימננטית , אלא היות חלק מן ה " כלל " האינסופי . זאת במובן של היות מסוגת האינסוף באופן של קיום המכיל מידע שאינו בר – השגה ) עד הופעת מעמד השגב ( . באופן הזה מתגלים ה " דיבורים הנמצאים סביב למצווה ", שהם מערכת מושגים המבארים את המשמעות האידיאית העמוקה שאותה נושאת מצווה זו . אם כן , אמנ...
אל הספר