410 יהונתן כהן למעשה , הזרעים לתחושת האחריות שלנו כלפי הקבוצה נטמנו שנים רבות לפני כן . אני זוכר את הרגע המדויק שבו זה קרה לי , במשחק הראשון בחיי : הפועל ירושלים נגד צפרירים חולון במגרש ימק " א . הייתי ילד בן שש שלבו נשבר כשהפועל ירושלים ספגה שער בדקה ה – 90 והחמיצה את העלייה לליגה הבכירה . עד היום אני זוכר את סערת הרגשות המשותפת , את האנרגיות העצומות ביציע . גם אני בכיתי שם עם כולם , אבל תוך כדי כך הבנתי , כפי שילד בן שש יכול להבין , שנפל דבר . לימים ישפיע אירוע זה על חיי יותר מכל אירוע אחר . כבר אז ידעתי : זו הקבוצה שלי , ואני שם לתמיד . שלה ובשבילה . מאז תפסתי ברצינות ובהתמדה את תפקידי כאוהד . התייצבתי בכל משחק בית ובכל אימון , וכשהתבגרתי , נסעתי אחרי הקבוצה למשחקי חוץ , מקצתם במקומות שכוחי אל . חלוקת העבודה נראתה אז ברורה — השחקנים צריכים להילחם על המגרש , האוהדים צריכים לתמוך ולעודד , בעלי הקבוצה צריכים לנהל . אנחנו מצידנו מילאנו את חלקנו במסירות . אולי לא רבים יודעים , אבל אנחנו , אוהדי הפועל ירושלים , היינו הראשונים בארץ שהקמנו ארגון אוהדים . כבר באמצע שנות ה – 90 יזמנו והקמנו מ...
אל הספר