417 ניסיון נואש לעצור את הדינמיקה ההיסטורית להסתלק מהנטל המדיני שכרוך במחויבות לציונות ואת הסיכוי ההולך ופוחת להתחדשות העלייה החופשית לארץ ישראל . על רקע זה ביקש ז׳בוטינסקי לנסוך תקווה בקרב קוראיו ופרסם מאמר שכותרתו ׳נחמו נחמו עמי׳ . במאמר הוא דיווח על הרגשה הפוכה מזאת של ׳צרות, דיכאון וחוסר תקווה׳, וטען שדווקא האופטימיות ׳היא השולטת בפסיכולוגיה שלי כיום׳ . הוא לא המעיט בהערכת הקשיים שניצבים לפני היהודים ובעצמתם : ׳אינני חושב שהדורות הקודמים יכלו להראות לנו אופק שחור יותר מהאופק אשר לפנינו כיום, משני הצדדים האופק החיצוני והאופק הפנימי׳ . הוא זיהה במסורת היהודית אינטואיציה בריאה וכנה [ . . . ] האומרת שדווקא ברגע זה של אפלה גדולה אסור לו ליהודי לאבד את היכולת לראות את האור הבוקע ועולה מאחורי האופק ולהרגיע את עצמו ואת אחיו . אמונה איתנה זו וביטחון עצום זה, הם מהווים את סוד החיוניות הנצחית שלנו וכוח התנגדותנו הבלתי-מנוצח . המסר המרכזי נשען על המסורת היהודית שהתגלמה במשפט ׳נחמו נחמו עמי׳ . כאן אני מתוודה . בהביטי על האופק השחור הזה, לפחות על הצד החיצוני של האופק, חושבני שאני רואה את קו הכסף...
אל הספר