ועדת שאו והשנים שאחריה

314 פרק שנים עשר הפועל של הצה״ר בלונדון כתב : המצב כאן : מזופת . במקום התקפה על הממשל, הפך הטיעון שלנו בפני הוועדה למין התנצלות, הצטדקות על קיומנו – ממש כמו ארגון ההגנה מפני האנטישמיות משכבר הימים [ . . . ] אנו עוסקים בקטנות ומנסים 45 להוכיח, שהיהודים אינם משתמשים בדם נוצרים ואף אינם גנבי סוסים . תחזיתו היתה שפסק הדין של הוועדה יותיר רושם כי ׳הציונות היא מטרד ארור׳ . בו בזמן זעם על הדרך שהוצגו בית״ר והוא עצמו לפני הוועדה ועל הפניית 46 על רקע זה פנה אצבע מאשימה על התפקיד שמילאו בהסלמה בארץ ישראל . ז׳בוטינסקי אישית לשאו וביקש לזמנו למסור עדות לפני הוועדה בנימוק שהוא ותנועתו הוצגו לפניה כאחראים לפרוץ המאורעות, ובכוונתו לפרוש לפני חברי הוועדה את הקשר בין הסבל היהודי לבין הבית הלאומי היהודי בארץ ישראל, להוכיח שהאידיאל של ארץ ישראל כמדינה יהודית ( קהילייה בעלת רוב יהודי ) הנו מסקנה בלתי נמנעת מהתפיסה הציונית המקורית בשני היבטיה : כמפעל הומניטרי השואף להקל על הסבל היהודי בארצות שקיימת בהן אנטישמיות פעילה וחשוכת מרפא, וכניסיון ליצור מרכז רוחני בעל הגדרה 47 עצמית לאומית . ז׳בוטינסקי נקרא להעיד ...  אל הספר