דרכו של ז׳בוטינסקי לציונות

45 אודסה, 'אלטלנה' והדרך לציונות נורדאו – ׳התנוונות׳ – הזכיר בהזדמנות זו עוד כמה מחטאי המחבר, אבל גם כאן על החטא היותר גדול עבר בשתיקה : על ציוניותו . לא מתוך כוונה : שכח, וכולנו שכחנו . גם אני . לא היתה אז באיטליה לא רק ׳אנטישמיות׳ – בכלל לא היה שום ׳יחס׳ מגובש ליהודים, כמו שלא היה שום ׳יחס׳ קבוע לבעלי-זקן . אחרי-כן נודע לי ( כעבור שנים ) שבין חברי חוגי הקרוב-ביותר היו גם שנים או שלושה יהודים : אז, בימי לימודי ברומא, לא עלה בדעתי 37 לשאול מי המה, וגם הם לא שאלוני על כך . עדותו האוטוביוגרפית של ז׳בוטינסקי היא בעלת משמעות להבנת זהותו במפנה 38 כאשר החברה האירופית והחברה היהודית ניהלו דיון ער בשאלה המאות, היהודית ובפתרונה, ההסתדרות הציונית והבונד נוסדו ב- ,1897 והאנטישמיות הגיעה לשיאה במערב אירופה ( גם אם סערתה שככה לזמן מה החל ב- 1899 ) . ז׳בוטינסקי התמקם מחוץ לדינמיקה הזאת . הוא היה עסוק בבניית עולמו כאמן בוהמיין וכאינטלקטואל נון-קונפורמיסט רוסי אירופי צעיר, ולא חווה חוויה של ׳אחרות׳ יהודית . הוא בילה את זמנו בדיונים באוניברסיטה ברומא או בבתי הקפה שלה, הרחק מהמרכזים שנבטה בהם הלאומיות ה...  אל הספר