3. בשירת הנשים

118 | נישואי קטנות ושטרי גט מיאון ביהדות תימן תעצומות נפש להיאבק על צדקתה, להתריס נגד עוולות שנגרמו לה, להתפלמס עם יריבותיה, לבכות ולהתיפח ולהזיל דמעה באין רואים . האישה התימנית יוצרת שירה ומשוחררת מההשפעות של השירה הכתובה, שהרי אינה יודעת קרוא וכתוב . השירה עממית ונסבה סביב נושאי חייהן של הנשים, והמילים בשירתן הן ביטוי נאמן לתחושות של אהבה, תקווה ותפילה או מחאה על מקרים שבהם 00 הן קובלות על קשייהן ומצפות להתערבות האל לשינוי . הבנות הקטנות נישאו על דעת הורי החתן והכלה או על ידי קרובי משפחתן . לבנות הצעירות לא היה חלק בקבלת ההחלטות בבחירת בן זוגן . לעיתים הזיווג לא היה לרוחן, והן נאלצו לקבל את המציאות שיש להשלים עימה בתחושות מועקה וחוסר שביעות רצון . הנשים מצאו ביטוי לרגשותיהן בשירה וכך הביעו את מחאתן, אך עם הזמן גילו 0 במפגשי הנשים, בעשיית מלאכתן בבית או הבנה לסדרי החיים בקהילה ומחלו . בשדה, נהגו לשיר שירי פורקן ולהשתחרר במעט מן העצבות ששקעו בה . בשירה כיוונו הנשים המשוררות להקל על מצבן הנפשי, ואחד השירים מבטא את מימוש הנישואין המוקדמים בנישואי קטנה : מקור : תרגום חופשי : יַא עַצְפַ׳ר ...  אל הספר
הוצאת אוניברסיטת בר אילן