182 עיון ב'שירת התנ"ך' של אריה סיון תגלה את נטייתו של המשורר לפרק את הטקסט המקראי, המקודש בתרבות היהודית, ממחלצותיו המסורתיות הגבוהות, ולחשוף את האנרגיות האנושיות הפשוטות והטבעיות המניעות אותו . בשפה הכורכת יחד משלבים לשוניים שונים, ובנימה המערבת בין פאתוס, הומור ואירוניה, מערטל סיון את הדמויות המקראיות מן השגב המקורי המאפיין אותן, וחושף אותן בחולשותיהן האנושיות, בייצריהן ובקנאותיהן, בכאביהן ובהתלבטויותיהן, וזאת, מבלי להינתק מן הסיפור המקראי המקורי . לשון אחר, במהלך של דה-מיתיזאציה של הדמות המקראית, מהלך שלא ניתן להתעלם מן הממד הפרובוקאטיבי שבו, סיון מעביר את מוקד הסיפור התנ"כי מן האל אל האדם, ומן התיאולוגיה אל הפסיכולוגיה . כך, למשל, מסתמך סיון על הפסיכולוגיה המודרנית, בקריאתו את דמותו של יוסף בשיר "משהו נוסף ביחס ליוסף" ( עמ' 19 ) . מתוך פרשנות חופשית למדי לסיפורי יוסף המקראיים ( בראשית , ל"ז — מ' ) , אך תוך הסתמכות מרומזת על מדרשי חז"ל שעסקו בזהותו המינית הלא-מוגדרת של יוסף 118 , מציג סיון בבית הראשון בשיר את יוסף כ "יֶלֶד חוֹלְמָנִי" הקשור בעבותות געגועים ואהבה אדיפאלית לאמו המתה ....
אל הספר