159 מקבל בשירתו המאוחרת של סיון ממד אוטו-אירוני . כך, ב"ושיר על לחות" ( עמ' 76 ) , שאביא ממנו רק את הבית השני מבין שלושה בשיר, כדי להראות את המיזוג המרתק, האופייני לסיון, בין המודעות לזמן החולף, המגולם בקוצר הנשימה שלו כאיש מבוגר, לבין האישה, המגלמת במיניותה הלחה אחדים מאתריה ההיסטוריים- דתיים של ירושלים : "אֲנִי עוֹצֵר אֵצֶל אִשָּׁה מִמֻּדָּעוֹתַי, כְּדֵי לְוַסֵּת / אֶת הַנְּשִׁימָה, וְהִיא אוֹמֶרֶת לִי / יְרוּשָׁלַיִם כָּאן אֶצְלִי : טַלִּיתָא קוּמִי, הַגִּיחוֹן, מִנְהֶרֶת-הַשִּׁלּוֹחַ, גַּת-שְׁמָנִים . " כך, במשיכת קולמוס הומוריסטית, נמסך הקודש בחול והגיאוגרפי בארוטי . מספריו האחרונים של אריה סיון : השלמה ( 2002 ) , חוזר חלילה ( 2004 ) , קיטועים ( 2007 ) , נעדרת ירושלים כמעט כליל . אזכורה של ירושלים באחדים מן השירים בספרים אלו הוא עקיף וכמעט אקראי . כך, למשל, השיר בן שני הבתים, "אהבת גבינה" ( השלמה , עמ' 20 ) , הוא השיר היחיד בספר שעלילתו מתרחשת כולה בירושלים . זהו שיר המשחזר זכרון ילדות של המשורר, משנת ,1937 על אודות מפגש פיתוי, ספק-קולינארי ספק-ארוטי, בינו לבין דודתו, בגן הבוטאני ...
אל הספר