צ'יף אינדיאני 65 היה זה המזמור הראשון שלמדה, ובהקשר זה אני מציג אותו תמיד כשאני מרצה על "המוצא, ההיסטוריה, המסורות, הנדידה והמנהגים של בני האוג'יבווה" . כרענו לצד מיטתה ; היא התעלפה אל מותה תוך כדי מחיאות כף ומאמץ להביע את שמחתה . המילים האחרונות שמלמלה היו "ישו, ישו" . נשמתה פרחה, שפתיה היו קרות, הידיים החמות, שלעתים קרובות כל כך העניקו נחמה ומרגוע, התקשו . התבוננתי סביב : אבי, אחותי ואחי ישבו לצדי, פוכרים ידיהם, יגון מר על פניהם, חסרי נחמה . רק אז התחלתי להעריך את נדיבותה ואת אהבתה . מי יכול לקחת את מקומה של האם ? מי יתפלל עלינו כשאנו חולים או שרויים במצוקה ? גופה נקבר ללא טקס . פעמון הכנסייה לא צלצל אבל הרוח השורקת נשמעה בין העצים . פעמים רבות כרעתי ברך למראשות קברה והתפללתי למועד שבו יבחר האל לשחרר אותי מדאגה ומצער, וידריך אותי למִשכן אמי האהובה . אחותי שרה, שמתה בינתיים, נמצאת ללא ספק לצד אמי . הו, כמה נשגבת המחשבה ששתיהן כעת בגן עדן ! יש מקום שבו איש לא ייאנח בגעגועים לביתו . הפרחים הפורחים שם לא יקמלו לעולם ; המים הצלולים המתפתלים בין גאיות מוריקים לא יפסיקו להשמיע מוזיקה שמימית...
אל הספר