10. שתיקתו של גנדהי לאחר השואה

344 | נהירין לנו שבילין דהודו / שמעון לב למקרבן אינו קיים . במקרים כאלה כמו בנוגע להטלת פצצות האטום על יפן, אין שום משמעות לעמדתו המוסרית של היחיד ולמחאתו האי - אלימה . האירועים האלימים מתרחשים במנותק מיחסי התוקף והקורבן והם נמצאים במישור שונה מהותית ממאבקיו של גנדהי בדרום אפריקה ובהודו . ההיסטוריון פיזאל דֵוְגִ'י, מציג טענה דומה בניסיון להסביר את שתיקתו של 784 בדברי גנדהי לפישר עולה אפוא, שהוא הבין שבמקרים גנדהי לאחר השואה . מסוימים העקרונות המרכזיים של הסאטיגרהה — הקרבה וטרנספורמציה של היריב, מאבדים ממשמעותם . כל שנותר הוא "מוות נעלה" והשלכותיו ארוכות הטווח על בניית הזהות והזיכרון הלאומי . אם בוחנים את דבריו של גנדהי בפרספקטיבה כזאת, הרי שתהליך דומה התרחש גם בארץ כשהושם דגש במעשי הגבורה ובהתנגדות בשואה, כמו מקרה גטו ורשה ומרידות נוספות, לעומת ההשמדה ההמונית של היהודים שקשה היה להסבירה ועוד יותר קשה היה לחלץ מתוכה מיתוס של גבורה . לכן, בהתבטאות נדירה זו גנדהי כיוון, אולי לא במודע, למקום רגיש מאוד בשיח היהודי והישראלי על השואה . הוא "האשים" את היהודים באותה ההאשמה שהם הואשמו על ידי רבי...  אל הספר
הוצאת גמא