חלק ראשון : המפגש הטקסטואלי - הרעיוני | 79 הן של ההוגים הציוניים והן של הלא - ציונים, אפשר היה לראות כי תחייה מחודשת של גאווה יהודית והתעניינות מוגברת ברוחניות ובמיסטיקה המזרחית היו עיקר הדברים . בהרצאתו "רוח המזרח והיהדות" ( 1912 ) ציין בובר ש"השאיפה לאחדות" היא הסמן המרכזי המבדיל בין "בן המזרח" ל"בן המערב" . הדגש בהרצאותיו היה על מעמדה של היהדות כחלק מאותן דתות אסיה והוא השווה את תורת הגאולה היהודית לתורות הגאולה האחרות מן המזרח — ההודית, הפרסית והסינית . לשיטתו, הדיאלקטיקה של הרוחניות בחסידות אצל היהודי משקפת את החוויה היסודית של "השאיפה לאחדות", אך מודה ששאיפה זו ביהדות אינה מוחלטת ותובענית כמו זו של הוודנטה . כיוון שבשלב זה בובר כבר לא רצה לשלול את "המציאות" והכרתה הרי שאת ההבדל העיקרי הוא מצא בכך שהאחדות הוודנטית מבוססת על שלילת העולם כפי שהוא נחווה בעוד שביהדות השאיפה לאחדות מחייבת את העולם וחיי המעשה : שכן מה רעיון השניות הפנימית, כך רעיון הגאולה משניות זו רעיון יהודי הוא . אמנם רעיון הגאולה ההודי עומד ממולה זך יותר ומוחלט יותר ; אך אין הוא מתכוון לגאולה מן השניות שבנפש, אלא מה...
אל הספר