224 לילך לחמן השיח העדתי מעניין אותי היום הרבה יותר מהשיח המזרחי עם תכניו הצפויים מראש . מזרחיות היא קטגוריה ריקה פעמיים : בפעם הראשונה היא נוצרה כדי לסמן אוכלוסייה מגוונת, ולמחוק את הדקויות וההבדלים הפנימיים, לעשות אותה למסה של אדם . ובפעם השנייה היא אומצה כמין הגדרה עצמית שכבר מובנֶה לתוכה היעדרם של היסטוריה, לשון ותודעה . בפעם הזאת הקטגוריה הפכה לשיח שמייצר בני אדם שמדברים אותו, מקבלים אותו כביטוי אמיתי של מצבם וניסיונם . אני מאמין שיוצרים אמיתיים הם א-פוליטיים במובהק, במובן שהם לא שייכים לשום פוליס, שהם מסרבים להיות נציגים : הם בודדים בקהילה שלהם, תופסים את עצמם כמי שדוחים את הקיים, את הסדרים שנכפים עליהם, והם בודדים בעולם הסובב את הקהילה שלהם, כי גם לו יש תביעות, והוא מבקש להבין אותם בתנאיו שלו, לפנטז אותם כנציגי קהילה . לא משנה כמה קהל יש להם, הם חיים בתחושה שמעטים מסוגלים להבין אותם, שהם מתהלכים בעולם חסרי לשון, לא במובן הפוליטי, כמו שקורה בספרות המזרחית – יצורים עילגים, שהעילגות שלהם משובבת את לב הציבור, ומהווה איזה בסיס לדרישה לתיקון עוולות . אלא להיפך, כמי שנוספו להם חושים, נ...
אל הספר