160 יצחק בנימינירפאל זגורי-אורלי בפילוסופיה הסבר מוצק ואמיתי להבנת מחשבותיו הנחשבות של החושב . יש מידה של חוצפה, לבטח של חוסר צניעות אם לא של יהירות גמורה, ביומרה לכתוב את עצמך בעצמך , שהרי כאשר פלוני תופס את עצמו בה בעת כ סובייקט וכ אובייקט הכתיבה שלו, סופו להחמיץ את עיקרה של הכתיבה הפילוסופית . כיצד אפשר אפוא, בלי לרעוד, להתחיל לכתוב, בשעה שמוטל עליך להצדיק מראש מקרה מובהק של חפיפה בין הסובייקט הכותב לבין אובייקט הכתיבה שלו ? אכן, אף אם בבואנו לכתוב עלינו להיות מסוגלים תמיד להפריד בבירור בין הסובייקט לבין האובייקט – וזאת מפני שמה שהחושב חייב לחשוב חייב תמיד להיות ממוקם מעבר לסובייקטיבי – עדיין נשאלת תמיד השאלה מיהו זה שפונה אל עצמו באותה מחווה, כלומר מניין מגיע אותו קול הפוקד על הכתיבה ומנחה אותה . קול זה – האם מקורו בעומקה של סובייקטיביות מבודדת או שמא הוא מגיע מן היסוד האוניברסלי של תבונה אימפרסונלית ואובייקטיבית ? שאלה זו, אף שהיא שבה ומשתקפת בכל כתיבה, שבה ובאה על פתרונה, אין בכוונתי לנסות לעקוף אותה, אלא לנסח אותה שלא על פי הפרמטרים והלוגיקה הקלאסיים שכוננו אותה . במילים אחרות, ...
אל הספר