130 עמרי בן-יהודה ההיסטוריה של הטראומה, ההולכת ושזורה תמיד בתוך העדות, קולם של העדים ממקורות ראשוניים שניים ואחרים, היא היסטוריה של ידיעה וחוסר ידיעה, ובאופן הבולט ביותר והמפליא עד תדהמה, זו היסטוריה שיכולה להכיל את שניהם בו בזמן : את הידיעה ואת חוסרה . לרוב בשעת האירוע הטראומטי עצמו היא מדוברת ובעלת נוכחות לעיני כל, אחר כך היא נכנסת לאיזה תחום לטנטי של עובריות שתוקה וכעבור כמה עשורים היא שבה ועולה . כזו היא למשל הנכבה הפלסטינית, שהייתה נושא ידוע ומקובל בשיח הציבורי בישראל בסוף שנות הארבעים ובשנות החמישים : כולם ידעו מה פירושו של "בית ערבי יפיפה", דיברו על הפליטות הערבית ומולה על ירושתה על ידי הפליטות היהודית, ואז הדחיקו, עד לעשור האחרון . הרבה בזכות ממשלות נתניהו האחרונות הנכבה חזרה . הדברים בדבר מדיניות העלייה הסלקטיבית שנקטה ישראל מול יהודי צפון אפריקה גם היו ידועים, בוודאי מרגע שזו הפכה להיות מדיניות רשמית בשנת 51 . כפי שמראה פיקאר בסקירתו ההסטורית, ביקורת הופנתה לאופי העלייה , הן בכנסת הן בועד הפועל הציוני המוזר הזה שהוא מכנה "עלייה במשורה" 1 והן בסוכנות . ועם זאת סערה ציבורית לא ...
אל הספר