106 עדי שורק במקום הזה . האב מסביר לה כי הוא בוכה בשירותים, מתמלא "רחמנות על עצמי" . בהמשך תובעת הבת מאביה להוציא את דמעותיו אל המרחב הפומבי, אך הוא מותיר אותן באזור שבינו ובין האלוהים, במקום שבו אמה של הדוברת לא תראה אותו בוכה ולא תחשוב שהוא "לא גבר" . שירן נכנסת כאן לתוך פקעת משפחתית, חברתית, אישית וציבורית ומתנהלת בנפתולים הללו באופן מרגש ומורכב ביותר . לכאורה זהו דיאלוג בין בת לאב, שני קולות המושמעים באופן מסודר כבמחזה, האחד אחרי השני, אך למעשה יש כאן רב-קוליות פנימית, המעלה פוזיציות שונות לחלוטין של הבת מול אביה, כאשר אט אט הולך ונצבר גם קולו של האב כמי שמוסר סיפור משלו, מנקודת ראותו שלו, לצד סיפוריה של הבת . ויקי שירן יוצרת בשיר מערך מעניין של כפילויות . כבר בתחילת השיר הסיטואציה האינטימית שהאב יוצר בינו ובין עצמו, בינו ובין אלוהיו – כל דמעותיו, טענותיו, רחמיו העצמיים, אלו שהוא מנסה להסתיר מאשתו ומילדיו – נחשפת אל החוץ בהיותה כתובה בשיר, אך גם נשמרת מבחינת המציאות השירית עצמה, כמהלך המתרחש במרחב הביתי בין אדם לעצמו ובין אב לביתו . פריעת "הסוד" של הישיבה הבוכיה בשירותים מאפשרת אף ...
אל הספר