216 פרק ש לי ש י מחזק את הדממה המקראית בנוגע ליחסי אם ובת ( חיון, 2019 ) . לא גדלנו, אם כן, על סיפורים הקושרים בין אימהות ובנותיהן, על שושלת נשית כזו או אחרת . אין מודל כלשהו ליחסים מורכבים אלו, ולכן כל אחת ואחת צריכה להמציאו מחדש . המציאות, בניגוד חריף לעולם התרבות, מציגה תמונה שונה לחלוטין . בספרה מ ח ו ב ר ו ת : א מ ה ו ת ו ב נ ו ת ( 2011 ) כותבת הפסיכולוגית הפמיניסטית הישראלית אריאלה פרידמן כי בעבודתה עם קבוצות נשים גילתה עובדה שלא הייתה לה ברורה מלכתחילה – "הנושא המעלה את האמוציות החזקות ביותר הוא האם . לא בני זוג, לא מיניות, לא קריירה ואפילו לא הילדים – אלא האם" ( עמ' 10 ) . ספרה של פרידמן משרטט קווים לדמות היחסים הללו בין אם ובת ומדגיש בכל שלב את ייחודם וחשיבותם . על חשיבותה של אם האמנית בכינון הזהות של הסובייקט האימהי למדתי גם אני באמצעות מפגשיי עם האימניות . רובן פתחו את דבריהן בדיבור על אימותיהן שלהן, אף על פי שהדגשתי כי העניין שלי הוא בחוויית האימהות שלהן . חלק גדול מהאימניות סיפרו בראשית דבריהן על יחסים המבוססים על כעס, פחד וחוסר הבנה, אך בהמשך השיחה רובן הצהירו גם על הזדהו...
אל הספר