296 | ״רק מִלָּה בְּעִבְרִית״ : שירֵי אהוד מנור בין ה״אני״ ל״אנחנו״ זְאֵבִים וּכְבָשִׂים, נְמֵרִים וּגְדָיִים, מְכַבְּדִים זֶה אֶת זֶה וְאֶת הַחַיִּים . לְבָנִים וּשְׁחֹרִים, עֲרָבִים וִיהוּדִים הַחַיִּים בְּשַׁלְוָה, כְּמוֹ יְדִידִים . וְזֶה הַחֲלוֹם הֲכִי נָעִים בְּעוֹלַם, הַחֲלוֹם הָאֶפְשָׁרִי עַל מוֹתַר הָאָדָם . האוסף כולל בתוכו גם שיר מחאה מובהק, "גדודים של נופלים", הפונה לנמענים בלשון ציווי : "פתחו", "חבקו", "נשקו", בניסיון לעורר רגש אצל הנמענים ולהביאם לעמדה אנטי - מלחמתית בסגנון ״שיער״, תרגומו הראשון של מנור לתיאטרון . מתוך ״גדודים של נופלים״ אביא כאן את הבית הראשון ואת הפזמון : גְּדוּדִים שֶׁל הַנּוֹפְלִים בְּטֶרֶם מָלְאוּ לָהֶם עֶשְׂרִים הוֹלְכִים בְּתוֹךְ הַחֹשֶׁךְ וְלֹא מְוַתְּרִים . הֵם כָּאן, הֵם כָּאן בֵּינֵינוּ עוֹבְרִים, כַּמָּה טְהוֹרִים הֵם, כַּמָּה צְעִירִים, הֵם צוֹעֲקִים אֵלֵינוּ - אֲנַחְנוּ לֹא שׁוֹמְעִים, נוֹפְלִים אֶל מוּל עֵינֵינוּ - אֲנַחְנוּ לֹא רוֹאִים . אֵין חַיִּים מִתַּחַת פְּנֵי הַחוֹל, וְשׁוּב יָבוֹא הַגֶּשֶׁם וְיִשְׁטֹף אֶת הַכֹּל . אָז פִּקְּחוּ אֶת...
אל הספר