הפשלתי מעט את מכנסיה כדי לזהות את מקור הדימום . רסיס פער חור בעורק הראשי במפשעה שברגלה, והפצע הזה השפריץ דם כמו מזרקה . סתמתי את הפציעה באצבעי וחיפשתי פצעי כניסה נוספים . לשמחתי, לא היו כאלה . הנערה נפגעה מרסיס אחד בודד . המשכתי להחזיק את האצבע על חור הכניסה של הרסיס עד שהגיעו כוחות ההצלה . בינתיים ליטפתי את שֹערה של הנערה החיוורת והבטחתי לה שוב ושוב שהיא תהיה בסדר . כשהגיע אלינו אחד החובשים, ביקשתי ממנו שיחזיק את האצבע על פצע הכניסה ושלא יעזוב עד שהיא תגיע לבית חולים . כשנפרדתי ממנה, לא ידעתי אם היא תחיה, למרות שהבטחתי לה . מאוחר יותר, כשביקרתי את הפצועים בבית החולים, התברר לי שהנערה הגיעה לבית החולים על טיפת הדם האחרונה . כשהאירוע הסתיים וכל הפצועים פונו, לא יכולתי להמשיך בדרכי . ידַי היו מגואלות מדם וכך גם בגדַי . הריח מהאוטובוס השרוף דבק בהם . עצרתי להתקלח בביתה של שרה לייכט, אמו של חברי הטוב בועז, שגם נשוי לגיסתי . היא גרה לא רחוק מזירת הפיגוע . אף פעם לא שאלתי את שרה, אישה מיוחדת ויקרה ללבי, מה עבר בראשה כשראתה אותי נכנס כך, ספוג דם, לביתה . מה חשבה ניצולת השואה שעברה כל כך הרבה ...
אל הספר