פרק ארבעה-עשר : שירה מוחשית 997 שִׁבְעִים וְשָׁלֹשׁנוֹבֶמְבֶּר הַזְּמַן וּמִסִּינַי רְפִידִים לְקִרְיַת יוֹבֵל יְרוּשָׁלַיִם קַו הַמָּקוֹם . הכתיבה, כשהיא היפוכו של המופשט, יכולה לצמוח מתוך נאמנות שבטית או עדתית . המשורר רואה את עצמו מופקד על מתן ביטוי לחוויות הקשורות בנופי הולדתו, ילדותו או סביבתו הקרובה . כך, למשל, ברבים משירי ארז ביטון . אבל יש ומדובר בהתקשרות חד-פעמית להתרשמות מוגדרת, המחויבת באמצעים ממחישים . כך בשירו של בני ציפר, "טהיטי", הפותח במילים : "בטעות נפלתי לטהיטי" . ציורה של טהיטי הוא מחויב המקרה . השיר בעל הטורים הארוכים, מבנה הנוטה אל התיאור, נמלט בסופו של דבר מן ה״טעות״ שבהמחשת היתר ומסיים : "איני זוכר אם בכלל הייתי שם" . שירו של רוני סומק, "סולו עראק", משתמש באמצעי המחשה בדומה לאלה שבהם משתמשים המשוררים הממחישים : "טובל בקצה הכוס עלה של נענע / האלכוהול מפרק את ׳קלאופטרה׳ של עבד אל-והאב" . אבל גם ההתקשרות להווי עשויה להיות מנוף אל הרמז, אל ההפשטה כחותמו המכריע של השיר . השיר פותח במוחש : "הכול ברור עכשיו", ונחתם בהעלמה, בכיסוי, כמוטיב המוצא דרכו אל ההבעה : הָרְחוֹב ס...
אל הספר