818 תוספות : מסד וטפחות שירת ספרד יוצאת לדרך משלה . כך גם שירת ההשכלה ושירת התחייה . אולם בכל התקופות מצוי דגם יסוד המאפיין את מכלול היצירה הפיוטית, מה שאין כן בשירת התקופה הנדונה . דומה, שכל משורר צר לו צורות משלו מבלי להתחשב בקודמיו . מוקדי החיקוי : ביאליק, טשרניחובסקי, אורי צבי גרינברג, שלונסקי ואלתרמן, איבדו את כוח השפעתם כקובעי דפוסים, ששירי התקופה נוצקו בהם . האינדיווידואליות היא המולכת בכיפה . יתר על כן, אפילו אצל משוררים בודדים נחוש בתמורות מופלגות במעבר מתקופה שירית אחת לשנייה . דוגמה מובהקת לכך הם שיריו של אמיר גלבע, על השינויים הגדולים המתחוללים בתוכם . כיצד ניתן אפוא לדון בנורמות משותפות לשירים ואף למשוררים, אם ההשתנות וחוסר האחידות הם המאפיינים את שירת התקופה ? הקושי השלישי קשור אף הוא בדינמיקה המואצת של התמורות בשירה . עוד אנו מתבוננים בשיר החדש ומבקשים לתת בו סימנים, וכבר מאיץ בנו שיר בנוסח אחר . אולם קשיים אלה, שאין לזלזל בהם, אינם צריכים לשמש מכשול בפני העיון המכליל . יתרה מזו, דווקא היעדרם של מונחים לציון התופעות הבלתי מוכרות מחייב מאתנו מאמץ ליצירתו של מינוח כזה, ולו...
אל הספר