פרק ארבעה-עשר : בלשון השגב 779 גודש הרגש, השימוש בדימוי המועצם ובאוצר המילים הגבוה . השני, שירת נופים המרימה למעלת קודש את נופי הארץ ומעדיפה לשורר עליהם כאילו היו הוויות מוחלטות, אלוהיות . השלישי, שירה הפונה למיתוס כאל משענת לתמונותיה, להלך רוחהּ, מתוך שימוש בנוסח שבו נקשרים אלוהים ואדם, נכבשים עולמות אינסוף, מקום וזמן אינם מגבילים את שיעורי ההתרחשויות . הרביעי, שירת האמונה והתפילה . הכוונה היא לשירה העושה את לשון התפילה לכלי תעבורה ראשי שלה, מתוך שהיא חשה עצמה קרובה וראויה לקיים שיג ושיח עם הוויה מוחלטת, המקשיבה לאדם ונמצאת מחוצה לו . סוגי שירה אלה אינם מחזירים לתחייה את שיר השגב נוסח "מגילת האש" או "זוהר" לביאליק או "עם אלי הנפח" לאורי צבי גרינברג אבל הם נמצאים לחלוטין מחוץ לטווח ההיתול . מציין אותם הפתוס המתפרץ או הכבוש ולעיתים הם מגיעים אל האקסטטי . לשונם עשויה אף לעורר רושם כאילו מבקש השיר לחזור באופן שלם אל תחומיו של שיר השגב או הקודש המובהק . כאן, יותר מאשר בשיר ההיתול הלא-תחום, יתבלט המכלול השירי של המשורר האחד כקובע את סגוליות השיר . רק הייחודיות האישית של המשורר מפקיעה את השי...
אל הספר