מחשבות ליליות בקפה דה פלור 79 השולחנות האחוריים זיהיתי את קרל לאגרפלד, עם זנב-הסוס האופייני שלו, משקפי שמש וצווארון לבן זקוף, משוחח בקול מהוסה עם אחת המוזות שלו, שעל שפתיה נמשח מה שנראה כשפתון שחור . מלבד זה, המקום היה פחות או יותר ריק : le Néant . אלא שאז אירע לפתע פרץ רועש של פעילות . אישה מבוגרת, ללא ספק חברה ותיקה של ג'ימי, נכנסה בסערה מדלת הכניסה בלוויית צמד גברים שנראו כמו נערי שעשועים קובנים, לבושים חליפות טרנינג מבריקות . בצחקוקים וחריקות שיניים הצטרפה השלישייה הזאת לשולחן שלנו והחלה לפטפט ללא מעצורים . פניה של האישה היו מסכה צהבהבה, דמוית עור, של עליצות, והיא דיברה בקול עמוק ומחוספס שהזכיר לי את ז'אן מורו . הקשבתי במעין פיזור-דעת אירוני, אבל רוחי החלה ליפול . זה נראה כמו הרגע המתאים לקום ולהסתלק . אוויר הלילה היה צונן ולח . כשהתחלתי ללכת ברגל בחזרה למלון, הצצתי לעברה השני של הכיכר השוממת, אל כנסיית סן ז'רמן דה פְּרֶה, שנבנתה לפני אלף שנה . שם, באחת הקפלות הצדדיות, נחה גווייתו של דקארט ( טוב, לפחות רובה — מקום הימצאן של הגולגולת ואצבע יד ימין שלו לוט בערפל ) . תהיתי אם סארטר, כ...
אל הספר