וְהַיֶּלֶד הַזֶּה הוּא אֲנִי 251 כשחוזר אביו של בילי הביתה הוא מגלה כי הבית איננו . לשאלתו : "איך זה קרה ? " בילי עונה : "זה בגלל הדרקון" . אמו מתחילה להגיד : "אין דבר כמו . . . ", אבל בילי מתעקש : "יש דרקון, דרקון גדול מאוד ! ", ומלטף לדרקון את הראש . הדרקון מכשכש בזנבו מרוב שמחה ומרגע זה הוא נעשה שוב קטן . אפשר לראות כאן למעשה את מאבקו של בילי על הכורח להתגלות . כמו מיליגרם שבשעת סכנה גילתה את קולהּ והשמיעה אותו — כך גם בילי נאבק בסכנת חורבן שנובעת מהיעדר הד ותוקף : הדרקון שהולך וגדל מאיים לפורר את יסודות הבית, ורק ברגע שבילי משמיע בביטחון את קולו ומאלץ את אמו — האובייקט המשמעותי — להכיר בדרקון, הוא הולך וקטֵן . תגובת אמו של בילי היא : "דרקונים קטנים כאלה לא אכפת לי", והיא שואלת — בחוסר מודעות — "למה היה צריך לגדול כל-כך ? " ובילי מקבל עליו את התפקיד ההורי המסביר ומשיב : "נדמה לי שהוא פשוט רצה שישימו לב אליו" . כלומר, גם כאן דמות הילד היא שמקבלת על עצמה את מה שאמור להיות תפקידם המיטיב של המבוגרים, ומתעקשת על הנראוּת . הסיפור הזה הוא, כמובן, סיפור על תשומת לב : כאשר בילי מלטף לדרקון א...
אל הספר