וְהַיֶּלֶד הַזֶּה הוּא אֲנִי 239 מטופל בוגר שהפנים קולות של דמויות הוריות תובעות-ריצוי שהופנו כלפיו בילדותו, ואימץ את מבטה של החברה ואת דרישותיה, עשוי להזדהות עם דמותו של מר יגידו, המבוגר שפועל לפי הכללים המוסכמים, ובה בעת להתוודע — באמצעות דמותה של גרגיר חול לחלקים ספונטניים, ילדיים וחופשיים מכבלים — חלקי אישיות ראשוניים שברבות השנים נטמנו תחת מעטה הדרישות והציפיות של החברה . גם בסיפור זה, כמו בסיפור הקודם שנדון, ההקצנה בדמותו של מר יגידו מאפשרת למטופל להתבונן על החלקים המְרצים והנוקשים שבתוכו מן הצד ולפתח מבט ביקורתי כלפיהם, מבט שיאפשר להם לעבור התמרה . בעלילה הסיפורית נשארת גרגיר חול בביתו של מר יגידו בהתחלה בגלל חששו שיראו אותה יוצאת מביתו ו"מה יגידו", ובהמשך — בזכות עובדות שמתהוות בשטח וממחישות את ההשתנות ואת הגמישות שבחיים, וגם הוא מוצא עצמו באין ברירה מתגמש לתוכן . כך למשל, כאשר גרגיר חול ממתינה באמבטיה עד שיגיע הלילה שבו תוכל לצאת מבלי שיבחינו בה — הדירה נמלאת מים והאורות לא נדלקים והיא לא יכולה "לארוז בחושך" . זה מאלץ את מר יגידו להסכין לתנאי המציאות המשתנים : "בסדר, אז תלכי מ...
אל הספר