וְהַיֶּלֶד הַזֶּה הוּא אֲנִי 231 ויניקוט דיבר על "תפקיד הראי של האם" בהתפתחותו של הילד, וטען כי כשהתינוק מסתכל בפני האם בדרך כלל הוא רואה שם את עצמו : מראֶה פניה של האֵם משקף לתינוק את מה שהיא רואה בפניו וגם את מה שהיא מרגישה ביחס אליו, את האופן שבו היא רואה אותו, כלומר את דמותו כפי שהיא משתקפת בה ובתחושותיה ( ויניקוט, 1995 / ,1971 עמ' 129 ) . ההתבוננות בפניה של האם, אומר ויניקוט, מאששת את עצם קיומו של התינוק : "כשאני מסתכל אני נראה, משמע אני קיים" ( שם, עמ' 130 ) . ויניקוט מעלה את השאלה מה קורה כאשר פניה של האֵם משקפות את מצב רוחה שלה, וטוען שבמצב כזה התינוק ינסה לנבא ללא הרף את מצב רוחה של אמו ולהתאים את עצמו אליו . מצב זה, אומר ויניקוט, נושא עימו סכנה של תוהו-ובוהו . וזה אכן מה שקורה לפטוניה . כאשר היא מסתכלת בפניה של אמה — היא לא רואה שם את עצמה אלא את דרישותיה של אמה ממנה, ולכן היא עוברת למצב תמידי של חיפוש, שבו היא מנסה לאתר את דרישותיה של האֵם ולהתאים את עצמה אליהן . פטוניה אינה זוכה לחוויה של נראוּת כשהיא מתבוננת בפניה של אמה, ולכן תחושת הקיום שלה אינה מאוּששת והיא חווה את עצמה...
אל הספר