א. המפגש עם ספרות ילדים כמאפשר ביטויי מחאה כנגד תביעות ריצוי בילדוּת

228 פרק שני לעתים קולו האותנטי של המטופל נבלע ברבות השנים בקולותיהם של הדמויות הראשוניות המשמעותיות בחייו ובקולות חברתיים המשתיקים את קולו או רותמים אותו לצורכיהם . בתהליך הטיפולי אנחנו מנסים לעשות סדר בקולות שממלאים את החלל . הקולות הרשמיים-הגלויים שנשמעים הם קולו של המטופל וקולו של המטפל, אבל מאחוריהם חבויים מגוון הקולות של האחרים ; של דמויות מסוימות שהופנמו, או קולות רחבים יותר : של צווי החברה, של ציפיות, של מוסכמות, של תיאוריות פסיכואנליטיות ואחרות . אט-אט אנחנו מנסים להפריד, לגרד את השכבות העליונות של הקולות הרמים, להגיע אל שכבות המעמקים, שם מסתתר לו — לפעמים כפוף ושקט או תשוש ומגומגם — הקול האותנטי, זה שאוצר בתוכו את הכמיהות העמוקות ביותר, התשוקות, החלומות . בספרו "תקווה ופחד בפסיכואנליזה" טוען מיטשל כי רוב האנליטיקאים המודרניים עוסקים בסוג פתולוגיות הניכר בקרב אנשים אשר הסתגלו היטב לחברתם והם מתפקדים בה כיאות אלא שהם חסרים דבר-מה מהותי בחוויית חייהם, בעצם הדרך שבה הם מייצרים את חוויותיהם ומייחסים להן משמעות . הסובייקטיביות של מטופלים אלו, אומר מיטשל, נתפסת בעיניהם כפגומה ( מיטשל...  אל הספר