ד. "וְאֵיךְ פִּתְאֹם חוֹזֵר הַנּוֹף לַדְּמוּת הַנְּכוֹנָה" — שירתה של תרצה אתר כמתמללת חרדה וכמציעה לה מזור

שִׁירָה חַיֶּבֶת לַעֲמֹד עַל אֶדֶן הַחַלּוֹן וּלְדַבֵּר בִּשְׂפָתָם שֶׁל הָעוֹמְדִים עַל אֶדֶן הַחַלּוֹן 193 שלה כמפורק ; לא נוצרת אצלה תחושה של סובייקט נפרד, לא כל שכן של סובייקט יציב . כאשר חרדותיה לא נמהלות עם הטוב שבחוץ, העצמי נחווה כרודפני ומאיים . כך נחווה הבית כנושא אֶת האיום שבתוכה וגם כמקור האיום עצמו . החוץ אינו מספק שׂפָה לחרדותיה, והן נותרות עוצמתיות וחובקות-כול, בחזקת "דברים שאין להם שמות" ( במילותיה של אתר ) או "אימה חסרת שם" ( במושגיו של ביון ) ; ואם ניתנת שפה על ידי האובייקט, אין היא משקפת או מהדהדת את עולמה הפנימי של הדוברת, אלא מתמללת את עולמו של האובייקט ובכך למעשה עונה על צרכיו שלו . לנוכח כישלונה של הדוברת בשירתה של אתר ביצירת מְכל פנימי יציב, שוב ושוב היא פונה אל החוץ — בפנייה מעגלית ומכמירת לב — בניסיון להרגיע את חרדותיה . במפגש זה עם החוץ חל לעתים היפוך תפקידים : היא זו הנאלצת לגונן על האובייקט כדי שהוא יוכל להגן עליה . משום שהאובייקט אינו מצליח להוות מְכל עבורה ובגלל חוסר הנפרדות ביניהם — הן קיומו של האובייקט והן קיומה שלה כסובייקט נחווים כערטילאיים ובלתי ממשיי...  אל הספר