שִׁירָה חַיֶּבֶת לַעֲמֹד עַל אֶדֶן הַחַלּוֹן וּלְדַבֵּר בִּשְׂפָתָם שֶׁל הָעוֹמְדִים עַל אֶדֶן הַחַלּוֹן 185 הַוְּרָדִים ועל צבעם הכָּתֹם, / לא היה דבר יפה יותר מן הוְּרָדִים . / בסדקֵי המשוכות הדקות רבץ החֹם כערפד / זה שבר את לבי כל-כך, / זה שבר את לבי . / עד מהרה נמוגותי כזמזום צרעה פורחת . ( רביקוביץ, 2010 / ,1964 עמ' 67 – 68 ) הסיטואציה בשיר היא של אנשים הנופשים בפארק והדוברת המתבוננת בהם . ברור כי השלוה והאושר שהם חווים אינם מנת חלקה : הם "צפים מנגדי ואינם נוגעים" ; הקפה הענוג שבו יש ריח וניל נמצא "ממול", והיא מתבוננת בו כצופה ולא שייכת . הווניל מן השיר "פורטרט", שאליו היא כמהה כל כך, מצוי בשפע בקפה הענוג שנמצא "ממול", אך היא רק צופה בו ולא באה בשעריו . הדוברת מתבוננת באושרם הפסטורלי של האנשים בפארק : אימהות לילדים, ילדים משתובבים עם ברווזי המים, כלבים במשובתם, קשישים נחים, סטודנטים נחים בפישוט איברים ; היא מתבוננת בכל אלה והם "שוברים את ליבה" ; אושרם איננו אושרה והיא גם רואָה את החולף שבו, את הזמני, את שבריריותו של האושר, את פוטנציאל ההיעלמות הגלום בדברים : "שמתי לבי להבין / שכל ...
אל הספר