1. "מִלָּה-מִלָּה אֲנִי כּוֹתֶבֶת אֶת הַלַּיְלָה" — שירתה של אלחנדרה פיסארניק ככותבת את לֵילָהּ של הנפש

146 פרק ראשון משהו מן הסבל התהומי, מה שמאפשר לאדם הדיכאוני לתווך את בדידותו ואת סבלו אל החוץ ובכך אולי לחוש מעט יותר מובן . בשיר שכותרתו "העיניים הפקוחות" מעבירה פיסארניק את תחושת היעדר המוצא הדיכאונית בתיאור ציורי של אדם שאינו מצליח להירדם — מה שמהווה מן הבחינה הקונקרטית מאפיין אפשרי נוסף של מצב דיכאוני, ומן הבחינה הסימבולית — חוסר אפשרות למצוא מרגוע לנפש ; וכך היא כותבת : "מִישֶׁהוּ מוֹדֵד בִּבְכִי / אֶת הֶקֵּף הַשַּׁחַר . / מִישֶׁהוּ דּוֹקֵר אֶת הַכַּר / בְּחִפּוּשׂ אַחַר מְקוֹם מְנוּחָתוֹ / הַבִּלְתִּי-אֶפְשָׁרִי" ( שם, עמ' 56 ) . בשפה ציורית זו נמסרת התחושה כי המנוחה, היציבות, הביטחון במקום להתגורר בו — מטאפורית — או הביטחון בקיום עצמו אינם אפשריים . תמונת האדם הבוכה המודד את היקף השחר מעבירה באופן מדויק את נדודי השינה, את הייאוש הכרוך בהם, את היעדר המוצא : הלוא השחר נטול היקף, ומכאן שהניסיון למדוד את היקפו נדון מראש לכישלון והינו פעולה חסרת תכלית ונעדרת תועלת . גם ציור הלשון "דוקר את הכר" ממחיש את הייאוש והתסכול שבניסיון ההירדמות הכושל : הניגוד בין רכות הכר ובין המילה "דקירה" ממח...  אל הספר
הוצאת אוניברסיטת בר אילן

פרדס הוצאה לאור בע"מ