שִׁירָה חַיֶּבֶת לַעֲמֹד עַל אֶדֶן הַחַלּוֹן וּלְדַבֵּר בִּשְׂפָתָם שֶׁל הָעוֹמְדִים עַל אֶדֶן הַחַלּוֹן 103 ביאליק מפריד בין השפה לבין מה שמאחורי השפה, שאותו הוא מגדיר כ"תוהו" . האדם, אומר ביאליק, גם נמשך לאותו התוהו וגם ירא מפניו : "וסוף סוף הלא דווקא אותה האפלה הנצחית, זו המטילה אימה כל כך — הלא היא היא לבדה שמושכת אליה כל ימי עולם את לב האדם בסתר ומעוררת בו געגועים כמוסים להציץ בה רגע קטן . הכל יראים ממנה והכל נמשכים לה" ( שם ) . אולם, כאשר מציץ האדם באותה "אפלה", באותו אזור נטול מילים, הוא מתמלא אימה וממלא את הסדק הנפער במילה שמכסה על התוהו : "האדם מציץ רגע בסדק שנפתח, ולפחדו הגדול מוצא והנה שוב ה"תוהו" האיום לפניו, והוא קופץ וסותם לפי שעה את הסדק — במילה חדשה כלומר, אוחז ב"סגולה" הבדוקה לו מכבר, מאחותה הקודמת, כמסיחה את הדעת לפי שעה — והוא ניצול מן הפחד" ( שם, שם ) . ביאליק מדבר על המילים כהסחת דעת מן הפחד : "וכך המילה הדיבורית — או שיטה שלמה של מילים — כוחה אף היא לא בתכנה המפורש — אם בכלל יש כזה — אלא בהיסח הדעת הכרוך בה" ( שם ) , וגם : "כל שטף החיים, כל תכנם — אינה אלא השתדלות...
אל הספר