1. התייחסויות היסטוריות לאיכויותיה התרפויטיות של השירה

שִׁירָה חַיֶּבֶת לַעֲמֹד עַל אֶדֶן הַחַלּוֹן וּלְדַבֵּר בִּשְׂפָתָם שֶׁל הָעוֹמְדִים עַל אֶדֶן הַחַלּוֹן 33 שלי, במסתו "סנגוריה על השירה" הגדיר את השירה "ארשת הדמיון" ( ,1982 עמ' 8 ) . הוא מתייחס ל"לשונם של המשוררים" הכוללת "מאז ומעולם חזרת צלילים אחת, ידועה והרמונית, שבלעדיה לא היתה שירתם בגדר שירה" ( שם, עמ' 14 ) . "השיר הוא עצם צלמם של החיים, המובעים באמיתותם הנצחית" ( שם, עמ' 16 ) . לעומת סיפור ש"הוא רשימת עובדות מפורדות, שאין שום קשר ביניהן אלא זמן, מקום, מצב סיבה ותולדה", השיר "הוא דרך יצירה של פעולות ומעשים — בהתאם לצורות בלתי משתנות של טבע האדם" ( שם, שם ) . הסיפור עניינו בתקופת זמן מוגדרת, ואילו השיר "עולמי ומכיל בקרבו גרעין של יחס לכל רצון ופעולה, העלולים להיגלות בטבע האנושי לכל חליפותיו האפשריות" ( שם, שם ) . בדומה לדברי אריסטו על האוניברסליות שבשירה גם שלי סבור שבשירה ישנה מעין נצחיות שאינה תלויה בזמן או במקום מסוים והיא לוכדת בתוכה את מהויות הטבע האנושי . שלי כותב כי קהל שומעיו של המשורר הם "כאנשים נסוכי-קסם בכוח ניגון [ . . . ] אשר ירגישו כי נפעמים הם ולבם הולך ומתרכך ולא...  אל הספר
הוצאת אוניברסיטת בר אילן

פרדס הוצאה לאור בע"מ