318 פ רק ש לושה ע שר אותם האדם וחי בהם" ( ויקרא יח, ה ) , " 'וחי בהם', ולא שימות בהם" ( סנהדרין עד ע"א ) – אם החליט האדם למסור את נפשו למיתה, ליהרג ולא לעבור, "הרי זה מתחייב בנפשו" . הרמב"ם מדגיש דעה זו נמרצות : כבר בסוף הלכה א הוא קובע זאת ( "ואם מת ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו" ) , ובתחילת הלכה ד הוא חוזר ואומר : "כל מי שנאמר בו יעבור ואל יהרג ונהרג ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו" . כבר הרבו המפרשים, ראשונים ואחרונים, לדון בניסוח הכפול ובמשמעותו . 3 כידוע, סברה זו של הרמב"ם עומדת בניגוד קוטבי לדעתם של חכמי אשכנז, אשר רובם ככולם הגדילו והאדירו מצווה זו והתפארו באותם אנשים נשים וטף שנהרגו או הרגו את עצמם על קידוש השם . תופעת המרטירולוגיה היהודית בצפון אירופה והלכות קידוש השם הצמודות לה מראות בעליל שאפשר להחמיר בתחום זה וליהרג ולא לעבור בכל התנאים . יש ויש כאן מקום להתנהגות לפנים משורת הדין . ואילו אליבא דרמב"ם, תחום הלכתי זה מופקע מן הכלל של לפנים משורת הדין . ניסוחו הקולע של הרמב"ן, ספר "מלחמות ה'" על הרי"ף, סנהדרין, סוף פרק בן סורר ומורה, מבליט ומנמק את עמדת הרמב"ם : ולא מצית למימר לפנים...
אל הספר