189 לדמותו של הרמב"ם ואולם, ייחודו האוניברסלי של הרמב"ם אינו נשען על הסכמה מלאה כזאת . יש השגות והגהות, מחלוקת והסתייגות, הערות הפותחות ב"זה אינו", "טעה בזה" או "תימא", יש התנגדות למגמת הפסיקה בכלל ולחיבור הרמב"ם בפרט ( מהר"ל, מהרש"ל ) ; ובכל זאת, סגולתיותו לא זזה ממקומה . יפה סיכם הרשב"ש, במשפט שציטטנו בתחילת המסה, את הצירוף הפורה והחיוני של ערעור והערצה : "וכל המחברים הבאים אחריו והמפרשים אשר הלכו בעקבותיו, הן בישמעאלים והן באדום, אף על פי שהשיגוהו במקצת דברים, אבל כולם מודים ביקר תפארת גדולתו ומיחלים לתורתו" . 168 כל לומדי הרמב"ם, ראשונים ואחרונים, רצו להבין את ספר "משנה תורה", לרדת לסוף כוונתו, ולגלות את התשתית הפרשנית של פסקיו . דומה שניתן להכליל הכללה כזאת : הראשונים נטו יותר להצדיק את הצדיק, להגן על הרמב"ם, להשיב על השגות, לסלק תמיהות, לתרץ איבעיות, לפענח נעלמות, "להעמיד סברותיו בראיות עם משא ומתן", 169 בחינת "חכם גדול אתה שקיימת דברי חכמים" . 170 ואילו האחרונים התכוונו בראש ובראשונה להבין, לעמוד על – ולשחזר את – הפרשנות הסמויה מן העין, ואף להסביר את המחלוקות המרובות בין הרמב"ם ...
אל הספר